ה-35 במאי [שחלף ביעף]. הגיגי יומולדת 17 על סדקים. אור והומור.

השלושים וחמישה במאי הוא היום בו קורים ניסים ונפלאות. או כך לפחות נהוג לציין כמחווה לספרו של אריך קסטנר.

השלושים וחמישה במאי הוא גם תאריך יום ההולדת של בכור ילדיי, קרלי בלק, הסטודיו המקורזל, מסולסל שמוצא בכל סדק, אור ובכל תסביך, נקודת מוצא להזיז הרים, לשכתב חוקים ולצאת למסעות למרחקים ארוכים.

כן אני יודעת, מה זה השלושים וחמישה במאי הזה? טוב ששאלתם, זה ה-4 ביוני כמובן :) ונכון, אם הצצתם עכשיו ביומן, התאריך עבר מזמן. צודקים. אבל הפוסט הזה ברובו היה כבר מוכן ואיכשהו אני קשה עם עצמי ולא מצליחה לאשר לי אותו ולשחרר וככה יוצא שאת כל העצות המעולות שאני מעבירה הלאה ללקוחות וחברים, קשה לי ליישם על עצמי. אני עובדת על אירוע החוזר חלילה הזה, תהיו סלחנים וסלחניות.

אז הסטודיו הזה שלנו ושלי ובמידה מסוימת של רבים ממעגלי הקרבה שלנו. הוא. אנחנו. אני. רגע לפני שהרעידו תותחים את השמיים ואת הקרקע עליה אנחנו דורכים וסומכים, ציינו, שבע עשרה שנים, בחליפה צבעונית, מלאת תקווה ואופטימיות נצחית. שהיא בעצם טי שירט לבנה עם הדפס מקושקש בקו שחור ותפרים ורודים.

השנה בניגוד לשנים אחרות. לא היו פה ניסים ונפלאות. כן היו דברים טובים. בכל זאת אנחנו מאלה שגם כשקשה, מצליחים לראות חצאי כוסות מלאות ולמלא את החצאים הריקים. איכשהו חמש השנים האחרונות שהם טרלול מתמשך בכותרות משתנות ומטרות נסתרות שמדמות לעיתים את העסק ואותי כבעליו, לסירת הצלה שספק שטה להציל את עצמה וספק גדול אפילו יותר, מתפעלת מבצעי חילוץ המוניים לדמויות בסביבתה.

השלושים וחמישה במאי יצא השנה ביום ה-607 לאוקטובר 2023. שש מאות ושבעה ימים ששום דבר בהם לא דומה למה שהיה לפניהם. ואם נדייק את הספירה האיומה להיום, 653 ימים נוראיים, שחטופים עוד נמקים ונחנקים במעמקי המנהרות. 653 ימים שנשמעים למרחקים קולות מלחמה. 653 ימים שקול החטופים דממה. והלב שבור.

להאיר. להדביק. לבנות מחדש.

פוסט. כי חשוב לי לציין. לספר. קצת מכל השיט וגם הטוב שעובר. אומרים שלכתוב עושה טוב. מניע גלגלים. משמן צירים. עוזר לעור הפנים. ללבבות שבורים. ולאנשים סדוקים כמוני שהפכו פרורים. מרימה את הכפפה ומנסה את התרופה. שמה פה את הלב. הקרביים ומשפט שמלווה ומאיר לי את החושך ועוזר להמשיך לאחוז בקמצוץ האמונה, להחזיק בתקווה וכל פעם מחדש כשהכל סביב אבוד ונשבר. לקום. למלא אוויר. להדביק את שנותר. להרים ראש. לטפס לראות אופק מעבר להר.

"Ring the bells that still can ring

Forget your perfect offering

There is a crack in everything

that's how the light gets in"

[לאונרד כהן]

בתרגום חופשי >

צלצלו בפעמונים שעוד יכולים לצלצל,

שכחו את ההצעה המושלמת שלכם,

בכל דבר יש סדק,

ככה האור יכול להיכנס פנימה.

מילים שוברות, מאחות ומבריאות בו זמנית. מילים שמזכירות לי אני את המנהג היפני "קינצ'וגי", רפאות כלי חרס. השם היפני ״קינצ׳וגי״, מורכב מהלחם המילים "קין" שמשמעותה ביפנית "זהב״ והמילה "צ'וגי" שמשמעותה "חיבור".

"קינצ'וגי" = חיבור מוזהב.

קינצ׳וגי היא אמנות יפנית מסורתית של תיקון וריפוי כלי חרס, על ידי מילוי השברים והסדקים בזהב. המנהג מגיע מאמונה כי השבר ותיקונו הם חלק מהסטוריית החיים של הכלי. מנהג דומה במשמעותו להשקפת עולם בשם וואבי-סאבי [Wabi-Sabi] המגיעה גם היא מיפן. מסורת האסתטיקה יפנית, התופסת חוסר שלמות, ארעיות ופגמים, כמושלם. ״וואבי״, במקורה מתייחסת לבדידות החיים בטבע, היום הקונוטציות שלה, חיוביות יותר ומדברות על ״פשטות״, ״איפוק״, ״רעננות״, ״טבע״. ״סאבי״, במקור ״רגיעה״, ובפרשנות מחודשת, מרמזת על יופי ושלווה המגיעים עם מסע חיים, תיקונים וארעיותו של אובייקט, כעדות לזמן שחלף ומה שעבר.

אור. דרך הסדקים.

אז כן. התרסקנו. נשברנו לרסיסים. הלב כמעט לא עמד במסע האימים. רבים מלקוחותינו הקבועים ואלה העוברים ושבים, גם הם התגלגלו במורדות בלי מעצורים. עם מלאי בלתי נתפס של תסכול. כאב ומרורים. היצר ההישרדותי על מצב הפעל. יצר הפעולה על מצב שקט או יותר נכון שֶתֶק, וחוסר יכולת לחבר בין המחשבה, הרצון, ההיתכנות והפעולה. אנחנו עושים, אבל יותר לאט. אנחנו עובדים ופותרים ומפצחים אבל לצערי מעט. גם כשעסקים סביבנו החלו לחזור לעצמם, אנחנו נשארנו על הגדר ולא הצלחנו להתמקם מחדש בתוך מערכת הצער ולהבין איך זה יעבוד עכשיו, איך אפשר להתרכז בשיווק, בלהביא לקוחות ולספר על כל הדברים הנפלאים שיש לנו להציע, כשצער העולם מפוזר באוויר ועננות כאב מכסות את השמים הבהירים.

מצידן השני של התחושות הקשות איתן אנחנו קמים כל בוקר כבר 653 ימים, אוספים את אבקת הזהב שלנו, שלא נעלמה לשום מקום ויום יום, באמנות וברגישות, עמלים לחבר. להדביק. לחדש. כיאה ללייט בלומרז, המאפיין אותנו, אנחנו חוזרים לשמן את הצירים. לעצב את דרכנו חזרה. לא בדיוק אותו דבר. חלק נשאר. חלק קיבל עוד מבט, תובנות, חידושים מרגשים, שהחלטנו שדווקא עכשיו זה זמן נכון להתניע ולהגשים.

השלושים וחמישה במאי. ספציפית השנה הוא היום בו הניסים ונפלאות שלנו, הם שנשארנו עם קצה הראש מעל המים ולא קרסנו. על אף ולמרות, שרדנו כדי לספר ובעיקר עשינו ועושים המון עבודה פנימית, תרתי משמע.

דווקא בתוך ההשתבללות, קיבלנו החלטה אמיצה, לדאוג לסנדלר היחפן הזה, שלרוב משאיר את עצמו לסוף הרשימה. יודעי דבר יודעים את הסוד, שסוף הרשימה הוא מושג בדיוני ולכן התחכמנו ופתחנו רשימה חדשה ;) התחלנו לטפל בבית פנימה, לנקות אבק מהאתר, להזיז, לסנן, להנגיש, להתבונן בעיניים פקוחות על מה אנחנו כבר לא, להצליח להודות ולפעול כדי לסדר, לדייק ולחדד. וגם, מה אנחנו לגמרי עדיין ועוד איך > כן ו.. מה בא לנו עוד להיות ועד עכשיו לא העזנו לשים על שולחן המשאלות.

לזהות. לתפוס. ליצור. הזדמנויות.

יוצרים.

מאחורי הקלעים נולדים רעיונות. נולדים מיזמים שעושים לנו להתרגש. הם עוד בשלב התכנון, הגילוי, ההיתכנות, המחשבות ובחינת המרחב הפתוח של מה יכול ולא יכול להיות ומה עוד זקוק לשיוף וזיקוק. לרוב אנחנו עושים את התהליכים האלה עבור לקוחות. אם יש משהו וב שיצא מכל המצב המתוסבך הזה, זה הסנדלריה שמקבלת תשומת לב עכשיו יותר מתמיד. ולעולם? מלאי אמונה שכשיגיע הרגע להוציא ניצוצות לאור גם העולם ירגיש קצת יותר טוב.

נפרדים.

קיבלנו החלטה מורכבת ועצובה אבל הכי נכונה לנו בנקודת הזמן הזו, אנחנו [וגם אתן ואתם] נפרדים ומשחררים באהבה, את מותג מוצרי הנייר שלנו ומפנים מקום לחומרים ומוצרים חדשים.

מרעננים.

במקומם, יעלו מוצרים חדשים, עליהם אנחנו שוקדים וכשאחרון הניירות ירד מהמדפים, נרחיב קצת יותר, מה שבטוח, שווה לעקוב, ניסים ונפלאות בדרך.

איך ומתי זה יקרה.

כבר בחודש הקרוב יעלה קמפיין פרידה ראשון, מתוך סדרת פרידות, ממוצרי הנייר, שטיפחנו ופיתחנו במשך כמעט 13 שנים. אנחנו עושים את זה בקצב שהלב שלנו יוכל לעמוד וכדי לתת מספיק זמן לכל מי שעוד רוצה לפשפש באפשרויות, בניירות, ברעיונות ולרכוש מתנות שיהפכו בקרוב לבלתי מושגות. המוצרים יעלו בזה אחר זה, למכירת פופ-אפ ולאחריה ירד מהחנות לצמיתות ויפנו מקום לדברים המתבשלים כעת מאחורי הקלעים, עליהם עוד נספר ונרחיב בהמשך.

תומכים.

קשה לשתף פה בסיפורים עצמם, כי הם כואבים מדי, טריים מדי ומרגיש שאנחנו רק פסקה על פיסת נייר שנקלעה לתוך סיפור גדול. אבל כן אכתוב שהגיעו אלי באופן אישי וגם לסטודיו, אנשים מהתופת, שאיבדו הכל. היינו שם להושיט יד רכה ומחבקת, כשיכולנו ובכלים המעטים שיש לנו, עטפנו מער כוכבים מנצנצים להאיר את החושך ולהרחיב את הלב וכמו כתיבה, כנראה גם הזדמנויות כאלה, מכניסות לפרופורציות, משחררות מעט אוויר כלוא וממלאות משאבים שהתרוקנו.

לומדים.

אם יש משהו שאני מאמינה בו בכל ליבי, הוא לראות קדימה ורחוק ולבנות את הדרך אל האופק מבלי לחשוש ממה שעשוי להפציע תוך כדי תנועה. כתבתי פה לפני כמה שנים, שאני משתדלת כל שנה להקצות זמן ללמידה של משהו חדש. רוב השנים הצלחתי לעמוד בפרקטיקה של האג׳נדה הזו. מאז הקורונה ועוד מיני אירועים שהוסיפו מורכבות לחיי, המשבצת הזו אליה התחייבתי לעצמי, הונחה בצד כמעט לגמרי. ואז הגיעה המלחמה, החזיתות הבודדות שעוד שקטו סביבי, החלו בוערות גם הן. ואני שזקוקה כל כך לתזוזה ורעש ועשייה מחד ולשקט מאידך [כן זה נשמע סותר, תאמינו לי זה לא, הרבה שנים לקח לי לפצח את התעלומה] החלטתי שזה הזמן שלי ללכת על כל הקופה. התחלתי בלימודי אסטרטגיית ניהול משא ומתן בעולם העסקי בטכניון שפתחו לי את כל האנטנות והערוצים צמאי הידע ומכאן, נסללה הדרך היישר לתואר שני, במנהל עסקים למנהלים בכירים iMBA בקרייה האקדמית אונו. אני מספרת את זה כאן, כי אני כבר שמונה חודשים לתוך התואר ומרגישה בטוחה בבחירה שעשיתי, על אף המורכבויות והמערכת שנאלצה לעבור התאמות, אבל בעיקר, כי אני מכירה מקרוב בעלי ובעלות עסקים ובעלי ובעלות תפקדים בחברות וארגונים, שכמוני, בבת אחת כבתה בהם האש וחשוב לי לשים כאן את אפשרות להדליק אותה מחדש. אצלי זה למלא את הראש, לאתגר אותו, להרחיב יכולות, רודפת ידע ולמידה אני, שם הרעש והשקט שלי רוקדים יחד ומסדרים לי את הקופסאות בראש. שם פגשתי נשים ואנשים שמביאים את השמש, שנושמים תקווה ורצון להזיז ולעשות ולהיות בו זמנית בשבע עשרה מקומות ומגיעים מארגונים וחברות ותפקידים שאפשר ללמוד מהם המון, אפילו בלי קשר לחומר ולתואר, מה שנקרא לומדים לא פחות כשיוצאים להפסקות. גיליתי שחלק מהתקווה והריפוי זה כשיש כל הזמן ביומן למה לחכות. מצאתי ששם, אני מצליחה להרים ראש ולמצוא שביל ודרך וים של ערך. אני מרגישה שאני מתמלאת כוחות ולאט לאט מחזירה לעצמי את המקצב שעוזר לי להיות טובה הרבה יותר בכל כובעיי ותפקידיי, עבורי ועבור סובבי, בפן האישי והמקצועי. ואם כבר מעניין פה מישהי או מישהו והצלחתי להצית את הניצוץ, אז רק אומרת לפחות על התואר הספציפי הזה אני חותמת, ממליצה בחום, ומי שרוצה פרטים וסודות, אני [כמעט] תמיד זמינה ואפשר לשאול, להתלבט, לדבר איתי ואשפוך יותר פרטים ותובנות.

חוזרים.

לפני שנתיים וחצי בערך ניגשה אלי הבת שלי בערב ושאלה אותי: ״אמא כשתחזרי לרוץ, זה יהיה סימן שדברים מסתדרים?״ אלה היו ימים מורכבים מאוד מכל מיני בחינות לשתינו. הרמתי אליה את הראש ועניתי בלי לחשוב: ״אני חושבת שכן״. היא סובבה אלי את הגב, ניגשה למגירת הנעליים שלי, הוציאה את נעלי הריצה שלי, ניגשה אלי חזרה ושמה לי ליד הרגליים. שוב הרמתי אליה את הראש, שאלתי אותה אם היא מבינה שאם אני חוזרת לרוץ, הפעם זה אומר שהיא תצטרך לבוא לרוץ איתי והיא ענתה שכן. לקח עוד כמה ימים לסדר ולאשר ענייני גיל ויצאנו שתינו במסע חזרה לריצה. בשלב מסוים אפילו אח שלה הצטרף וככה רצנו, הקבוצה שעזבתי וקיבלה אותי חזרה, אני ושני עוללי. עד שפרצה המלחמה.

בחודשים האחרונים שוב הם התחילו הילדים שלי לנסות לברר למה אני לא רצה יותר. לא היתה לי תשובה, אבל ידעתי מה התשובה שאני רוצה לתת להם. לקח לי קצת זמן לחפש את משק הכנפיים הנכון, ככה זה בדרך כלל, אני צריכה להרגיש שזה נכון, שיש שם משהו מעבר לרעיון. ומצאתי.

שיתפתי ברעיון את מי שחשבתי שיכול להיות מושלם למשימה, הבטחתי רוח גבית, תמיכה מאחורי הקלעים ועזרה בהפיכת הפוטנציאל לפוטנציאל מתממש בצורת המרת רוצים לרצים.

בקצב נכון, משק כנפי הפרפר בינתיים עושה ניסים והדרך לפנינו עוד נפרשת מבטיחה.

חוזרים לרוץ.

אולי קל יותר ללחוץ על כפתור הפאבליש כך, בלי מחויבות להסביר, להתנצל, או לא להעלות בכלל כי עבר המומנטום, כמו לעוד כמה וכמה פוסטים, אבל הבטחתי לעצמי שלא עושה חשבונות עם עצמי ומשחררת את הפוסט. הזה ואינשאללה את חבריו בקרוב. זה אחד השיעורים שלי השנה הזאת, ל ש ח ר ר.

לכל האמיצים והאמיצות שהגיעו עד הלום בשלום, מברכת אתכם ואתכן. נושאת תפילה לשובם של החטופים, להבראת הפצועים בלב, בנפש, בגוף, כוחות ורוח טובה להחזיק ולהכיל את הכדור הזה שחסר כל כך, למי שאיבדו את היקר מכל. שישובו לבתיהם המפונים בביטחון, שימצאו ויסללו מרחב נכון ומחבק, מי שהבית המוכר איננו עוד. לנו העסקים, שנצליח לקום, לחזור, להתרומם, לצמוח שוב. שנצליח כולנו, לחזור, מי לרוץ ומי פשוט לנשום. שנצליח לראות מעבר, להדביק שברים ורסיסים, למלא את החריצים זהב, להשאיר פה ושם איזה חור, כדי שגם כשחשוך נורא, תוכל להיכנס אלומת אור.

---

הפוסט הזה מוקדש לדרור קפלון מקיבוץ בארי, אבא של מעיין אהובת ליבי, שנרצח בשביעי לאוקטובר 23.

לא הכרתי את דרור, אך דרכי היקום המוזרות והבלתי מוסברות, קשרו בינו וביני בצורה שקשה לתאר.

לקשר הזה, יש מידה מסוימת של השפעה על חלק מההחלטות והתנועות שעשיתי ועושה מאז אותו יום נוראי.

---

דַּי והוּתַר | הגר אשחר ניר

דַּי והוּתַר.

לפרסום שמות.

לעסקאות מגושמות

למספר העולה

בימים. ברשימות.

להחסיר פעימה

להחזיר בפעימות.

דַּי והוּתַר.

למות לשווא.

להלך ולא שב.

לפצועים. בלב. בנפש. בגוף.

לעוד סבב של טירוף

לאופק בלי חילוף

לנושאי העול ללא שיתוף.

דַּי והוּתַר.

לנשים. לחברות הזועקות.

לדור תותחים ואזעקות.

למשפחות המתפרקות.

לאמהות שכנפיהן ריקות

שתש כוחן מלחכות

שרק לא יגיעו הדפיקות.

דַּי והוּתַר.

לפצע העמוק המדמם.

למנהיגי ציבור שלם

שבוחרים להתעלם

לברוח מאחריות בלי לשלם.

לאיי ח(ו) רבות ברזל

למבצע אריה שמשתעל.

דַּי והוּתַר.

למעגל השכול המיותר.

לגוזלים המכוסים עפר.

לגורם בטחוני שמסר

שוב אבד הקשר למוסר.

לעוד יום שעבר

בלי שאף אחד חזר.

דַּי והוּתַר.

לאדמה בה נמקים

בלי אור מזון אוויר ונחנקים.

לסבלם שאינו נשמע למרחקים.

למעבירי חוקים מנותקים.

להנהגה קהת חושים.

לאסופת ערכים משובשים.

דַּי והוּתַר.

לעוד אם ואב.

לאשה. חברה. שאהב.

לאח שיאחז בזיכרון מעורפל

לכוכב נוצץ שנפל.

לילד קט שישאל

אז עכשיו הוא גיבור על?

דַּי והוּתַר.

לדוחק הכלכלי לעסקים

לחובות העמוקים

לשורדים בקושי השותקים

לאלה שקרסו ומתפרקים

למפונים שהובטחו מענקים

ועדיין מחכים

דַּי והוּתַר.

לאמון מרוסק.

לפרורי חיים שנהינו

אוסף גרגירי אבק.

לקול גדול מושתק.

למקלדות דוברי מהנדסי המאבק.

לגרון ניכר. כולו מחנק.

דַּי והוּתַר.

למות. לנצח.

להפסיד במשחק.

---

לשיתוף אפשר ללחוץ על האייקונים מטה, או פשוט להעתיק את הלינק ולשלוח לאן שבא :)

תגובות פה בהמשך, או בפרטי כמובן ישמחו אותי ואותנו, אפשר גם לשלוח למייל: hagar@curlyblack.com

לקבלת פוסטים חדשים, טריים משולחן הסטודיו הקולח, ומהמתבשל בתנור, הרשמו והשארו מעודכנים

לקבלת הצעות מחיר, תיאום ייעוץ, שאלות, תהיות, בקשות ספציפיות, רעיונות,

אפשר לכתוב הודעת וואטסאפ למספר - 0508821028

או למייל - info@curlyblack.com 

אנחנו נדע לקחת את זה משם.

---

לא להאמין שאני כותבת את זה שוב. היתה בי תקוה כי בשלושים וחמישה במאי שנת 2025 נהיה במקום אחר ויחזרו אלינו החטופים כולם. לא נתפס שזה עוד לא קרה. צער צער צער העולם.

תודה על הזמן. שום דבר ואף אחת או אחד, לא מובן מאליו.

בשבילי זהו לא רק בלוג, זו לא רק כתיבה. זוהי מערכת יחסים.

שיבואו עלינו ימים טובים. אמן.

ניפגש בדרכים, בחיים, בסטודיו וכמובן בפוסט הבא :)

הגר